ביהמ"ש העליון לא יתערב בפסק משקם שניתן בהליך תקין ובמסגרת סמכויותיו

           בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.11.2007 (כבוד השופט נ' ישעיה) בה.פ. 198/06, במסגרתו נדחתה בקשתו של המבקש להורות על ביטול פסק המשקם שניתן בעניינו.

העובדות

1.         המבקש הינו אחד משבעת בניה ויורשיה של המנוחה עיישה כהן ז"ל (להלן בהתאמה - המבקש והמנוחה), אשר התגוררה כברת רשות במשק מספר 7 במושב מצליח (להלן - הנחלה). לאחר מות המנוחה, נותר עיזבונה (להלן - העיזבון) חב חובות כלפי המשיבה 1, מצליח - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן - האגודה). יצויין כי החובות לאגודה היו קיימים עוד בטרם פטירתו של בעלה של המנוחה, אשר הלך לעולמו לפניה.

2.         בין יורשי המנוחה (להלן: היורשים) לבין האגודה התקיימו דיונים בפני עו"ד אסתר פרונט (להלן - המשקמת), אשר מונתה כמשקמת לאגודה לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן - חוק ההסדרים). ביום 9.6.1997 נקבע כי חוב העיזבון לאגודה נכון ליום 31.12.1991 עומד על סך של 167,901 ש"ח (להלן - החוב). לצורך מימוש החוב מונו כונסי נכסים, אשר התפטרו בשלב מאוחר יותר.

3.         ביום 20.7.2005 ניתנה החלטתה האחרונה של המשקמת בעניין החוב והמשיבים 2 מונו ככונסי נכסים (להלן - כונסי הנכסים). כונסי הנכסים הוסמכו לתפוס את הנחלה ולממשה, לפי הוראות חוק ההסדרים, לשם פירעון החוב. בשלב זה, כאשר כונסי הנכסים התכוונו, כפי הנראה, למכור את הנחלה, הגיש המבקש לבית המשפט קמא, ביום 26.1.2006, בקשה לביטול כל ההחלטות שניתנו על ידי המשקמת באשר למינוי כונסי נכסים ומכירת הנחלה על ידם.

החלטת בית המשפט קמא

4.       בית המשפט קמא דחה את הבקשה להורות על ביטול החלטותיה של המשקמת, כאשר הטעם העיקרי לדחייה היה העובדה שהבקשה הוגשה כשישה חודשים לאחר שהמשקמת נתנה את החלטתה האחרונה, בעוד שלפי סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות), החל על המקרה דנן מכוח סעיף 27 לחוק ההסדרים, היה על המבקש להגיש את הבקשה לביטול החלטות המשקמת בתוך 45 ימים מיום שניתנו. מיום מתן ההחלטה האחרונה על ידי המשקמת חלף פרק זמן ארוך מזה הקבוע בחוק, ובוודאי שכך ביחס ליתר החלטותיה של המשקמת, אותן ביקש המבקש לבטל.

5.       בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענות המבקש לגופן. באשר לטענת המבקש כי המשקמת חרגה מסמכותה בכך שלא דחתה את דרישת החוב של האגודה הואיל והוא התיישן ובכך שמינתה כונס נכסים על הנחלה שכלל אינה שייכת לעיזבון, קבע בית המשפט קמא כי המבקש כלל לא טרח להופיע לדיונים שהתנהלו בפני המשקמת, על אף שהוזמן אליהם. בפעם היחידה שהגיע לדיון שהתקיים בפני המשקמת, ביום 16.12.1996, לא טען בפניה המבקש כי עומדות לו זכויות בלעדיות בנחלה או כי החוב התיישן. על כן, קבע בית המשפט קמא, כי בנסיבות אלה לא חרגה המשקמת מסמכותה שכן פסקה על בסיס העובדות שהונחו בפניה.

6.       לבסוף, דחה בית המשפט קמא את טענות המבקש כי החלטת המשקמת למנות את המשיבים 2 ככונסי נכסים לנחלה, אף שאלה מייצגים גם את היורשים (למעט המבקש) היא פסולה ונוגדת את תקנות הציבור ואת עקרונות הצדק. בית המשפט קמא נימק קביעה זו בכך שמשקבעה המשקמת כי הנחלה שייכת לעיזבון ויש לפרוע את החוב על ידי מכירתה, מתקבל על הדעת ואף מתבקש, למנות ככונסי הנכסים את באי כוח מרבית היורשים, אשר הסכימו לכך ועל כן, לא קמה למבקש עילה לביטול פסק המשקמת מטעם זה.

טענות המבקש

7.       לטענת המבקש, נחלה חקלאית, קרי, נכס מקרקעין אשר הזכויות המשפטיות בו נגזרות מכללי ההתיישבות שנקבעו על ידי הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל ומינהל מקרקעי ישראל (להלן - המוסדות המיישבים), אינה חלק מעיזבונו של מתיישב. לטענתו, כך נקבע על ידי המוסדות המיישבים וכן בהלכה הפסוקה ועל כן, לא ניתן לממש את הנחלה לשם פירעון החוב. בנוסף, טוען המבקש, כי אף ממכתבים ששלח מינהל מקרקעי ישראל לכונסי הנכסים שאותם מינתה המשקמת, עולה כי הנחלה איננה חלק מעיזבון המנוחה ועל כן, קביעתה של המשקמת כי הנחלה הינה בת מימוש, מנוגדת לדין ומהווה טעות גלויה על פני הפסק. יצויין, כי המבקש לא צירף את המכתבים המבססים לכאורה את טענתו, לבקשת רשות הערעור.

8.       בנוסף, טוען המבקש כי המשקמת חרגה מסמכותה כאשר ניהלה "הליך לגביית חוב שהתיישן עוד לפני שהבסיס הסטטוטורי למינויה - חוקק". לטענתו, העילה לגביית החוב התגבשה בשנת 1977, והתיישנה בשנת 1984 ואילו חוק ההסדרים, אשר חוקק רק בשנת 1992, לא קבע הסדרים או הוראות באשר לחובות שהתיישנו.

9.       עוד טוען המבקש כי כונסי הנכסים שאותם מינתה המשקמת, מייצגים הן את מרבית יורשי המנוחה (פרט למבקש עצמו), שהינם החייבים העיקריים, והן את נושי העיזבון, באופן היוצר ניגוד עניינים הנוגד את תקנת הציבור.

10.      ממשיך המבקש וטוען כי המשקמת, בקביעתה כי הנחלה הינה "נכס בעיזבון" ובכך שקבעה כי יש לממשה לשם פירעון החוב, נקטה באמצעי פוגעני מדי שלא לצורך. לטענתו, שגה בית המשפט קמא בכך שהתעלם מהעדר הפרופורציה בין ערך החוב של העיזבון לאגודה ובין ערך הנחלה, דבר העולה כדי חריגה מסמכות של המשקמת, המצדיק, לטענתו, את ביטול החלטתה מטעמי צדק ופגיעה בתקנת הציבור.

11.      מוסיף המבקש וטוען כי שגה בית המשפט קמא כאשר העדיף, מבחינה ערכית, לתת משקל לאינטרס האגודה להיפרע באמצעות מימוש הנחלה לעומת אינטרס המבקש להמשיך את הרצף המשפחתי בנחלה בה ישבו הוריו. לטענתו, באם לא יבוטל פסק המשקמת, ייגרם עיוות דין מהותי, שכן המבקש יימצא עצמו ללא קורת גג.

12.      לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כאשר דחה את בקשתו בנימוק שחלף המועד להגשת הבקשה. לטענתו, במקרה דנן מדובר "בהיעדר סמכות מהותית, במימוש זכות הגישה לערכאות ומקבילית-כוחות בה המבקש הוא הצד החלש והמשיבים הם הצד החזק" ועל כן, יש לאפשר לו להשמיע את טענותיו, גם משחלף המועד להגשת הבקשה על פי חוק. המבקש מציין כי ניתן לפסוק הוצאות לבעל דין בגין איחור בהגשת בקשה והדבר מידתי יותר מחסימת דרכו לדיון מהותי.

דיון

13.       סעיף 13(א) לחוק ההסדרים קובע את סמכויותיו של משקם ואת ההוראות שחלות על הדיון בפניו, כדלקמן:

"(א) על דיון בפני משקם יחולו הוראות פרק ד' לחוק הבוררות והתוספת לו, בשינויים המחוייבים, ולמשקם תהיינה הסמכויות הנתונות לבורר לפי החוק האמור."